הסטרים

אני מודה: התמכרתי. עשיתי הכל כדי שלא ליפול לשם, אבל נפלתי כמו כולם. ולא, אין לי כבלים ואני לא רואה את האח ולא את הקול. בסוף העולם הסמלי שלי אפילו אין קליטה של אנטנות טלוויזיה ורדיו, אז דווקא יכולה להיות איזו בשורה של ניתוק. אבל זה לא עובד. אני מכור לסטרים.

אני זוכר שככה נראתה הנערות שלי במרכז הארץ: בחור צעיר ונגרר, תל אביב קופצת מולו והוא זורם עם רצף הגירויים. המוזיקה, החדשות, האמנות, התיאטרון, הכבישים הם העורקים וזורם בהם הכל כל הזמן. זה שיגע אותי בשלב מסוים. יצאתי לשקט של הפריפריה, ולא סתם, זה של המדבר שסוף סוף אתה יכול לשמוע בו את עצמך.

הגבעות המזרחיות של ערד. המקום בו שתי ציפורים נשמעות כמו משאית. זריחה מול הים המת. אני כבר מחפש תחנה באינטרנט, מול זרם אינסופי של עשרות אלפי תחנות. הסטרים לא מאכזב: יש ביקורת טובה על אלבום שאני חייב לשמוע. הערב נראה את התכנית של אתמול, אמרו עליה דברים טובים. מה? ככה הוא כתב? אני חייב לבדוק את זה. איפה גוגל פה.

מרחוק מתקדמים שני ילדים בדואים על חמורים, בדרך מגבעה אחת לאחרת. אני עמוק בסטרים. הריחוק דווקא נותן פרופורציות: הדברים לא קורים כאן, אז אפשר לשחק איתם. אין קליטה של רדיו מקומי, אז נטייל בכל העולם ואולי נמצא משהו. הסטרים מצא אותי והשתלט עלי.

איך הגעתי לכאן, ממציא לעצמי את הרעש.

פברואר 2012

אחרי הצוקים הגדולים

הכי כדאי לנסוע לצפון מערד דרך כביש הבקעה. אז השבוע נסענו את הדרך הזו פעמיים. שלוש שעות לכיוון. מסע מים אל ים, מאדמת המלח האכזרית ועד למי החיים של ישו.

ארץ קשה וחרבה. במקום בו נגמרים האנשים, והמקומות, והצפיפות, והמלחמות, יש צוקים גדולים, מבעדם נזרק כל מה שכבר אין צורך בו. שבר גדול, לאורכו מפוזרים באקראי קיבוצים נטושים, מבני ענק מחוררים, מנזרים ירחיים עם תאי התבודדות מרוחקים אף יותר. חממות קרסו לצידיו, הים נסוג ממנו, הוד ההרים הגבוהים נדחק אליו, לא אנושי בכלל. בשלב מסוים רואים שדווקא מנסים להחזיק באדמה, בישובים מיניאטוריים, עקשניים, מעוטרים בשלטים של יוזמות לרגע, החייל בכניסה אומר שהמקום כבר לא קיים, יש רק שלט, קטעים ששמת לב.

עצוב לנו לנסוע על הכביש הזה. דרך רחבעם זאבי, הרחק מבני האדם, מהזיכרון המשותף, מהחגיגה הגדולה שקוראים לה מדינת ישראל. העיר הגדולה היחידה על הכביש היא בית שאן. תראה, אורן, כל החזיתות של הדירות בבניינים כאן נראות כמו האחורה שלהם.

בדרך חזרה מהכנרת החוויה קשה אפילו יותר. העיר הבאה על כביש 90 תהיה אילת. כביש צר בין ים לצוק, לאורך בריכות האידוי של המפעלים.

אנחנו פונים למעלה, לעיירה קטנה וטרודה שתלויה על הצוק, רגע לפני שתיפול גם היא לשם, כמו בסרטים, כמו הנמלט ברכב, שברח וידע לעצור בזמן, אבל הרודפים שלו רק מתקרבים אליו.

ינואר 2012

ערד 1

לא. ערד היא לא פריפריה של באר שבע. בשום מקרה. האנשים אחרים, הקיבוץ גדול, השאלות אחרות. ערד עיר קצה. כמו מקונדו, סאותפארק, דוגוויל. פנייה לא צפויה מהכביש הראשי שפותחת עולם קטן, אנשים, קנאות, חברויות, מסחר זעיר. כל-עיר ישראלית שאינה אף אחת מהן. אה, ועניין השקיעות האלוהיות והזריחות המכושפות.

ועל זה אומר גם דבר אחד: תושב חדש בעיר זרה אולי רואה יותר. ערפילי הבוקר גולשים משכונת מעוף לבקעת קנאים. להק ציפורים מרעיש את מצפור גורני הדומם. הרי מואב צללית אפלה מתחת לשמש נצח.

לקחתי הפסקה מעולם התרבות החביב עלי לטובת משימה חשובה מאין כמוה: לחבב את העיר על תושביה ועל המבקרים בה. אנחנו מצלמים חלקים מתחדשים בפאזל של העיר. מצלמים אנשים מוחאים כפיים במופע. ילדים מתחילים שנה בבית ספר. אוכלים דבש בראש השנה. חיים חיים שמחים. המגיבים בפייסבוק מחזקים, לעתים משתלחים, מגיבים הרבה. העיר בתנועה, מתחדשת ומתפתחת.

ומגיע שגריר ארצות הברית, ומדבר במצפור על ארצו ועל ישראל והעולם, ולוחץ יד למורה הג׳ודו ולרב העיר והמורה המיתולוגי, וכמו מותיר את חותמת ההכרה הבינלאומית בלחיצת היד, ראינו אתכם, אתם קיימים.

ובעיר באים לגור אנשים חדשים, והם טווים קורי חברויות חדשים, ושואלים שאלות ועונים תשובות, וחדש להם וטרי, ומרגש.

שנה טובה.

אוקטובר 2011

אינדי

הילדה שלי עכשיו גדולה בשנה מאז הפסטיבל הקודם. הפעם היא לא ארוזה במנשא בד, אלא יושבת לי על הראש: עירנית, עיניה גדולות, חומות, מתבוננות, אולי המומות: הרבה אנשים, הולכים מבמה לבמה, ומוזיקה מתערבבת במוזיקה, טיפוסים כריזמטיים על במה אחת, וכריזמטיים אחרים על אחרת. אנחנו בקהל, במקום רחוק יחסית, שלא לפוצץ את האוזניים. אנשים שרים שירים מצחיקים. הילדה שלי צוחקת ורוקדת לעצמה.

ואחר כך אנחנו הולכים לאוהל שלנו, בשכונת האוהלים המאולתרת ליד העץ הקבוע, כל החברים מבאר שבע שם, ועוד כמה. זו הפעם הראשונה שלה באוהל. הקיר הירוק רך. להעביר את האצבע עושה צליל חדש. על המזרן המתנפח אפשר לקפוץ.

את הלילה אנחנו מעבירים כשהיא באמצע המזרון, בינינו, מתחפרת ומסתובבת. אנחנו זזים בהתאמה במזרן כדי לא להתעורר. בבוקר חוזרים לבמות.

ליד הדוכן הסגור עדיין של חולצות גרוביק יש מחצלת. הילדה שלי מטיילת עליה, זוחלת במהירות, רק לצאת מהשטח הסטרילי ולהתלכלך בחול. חיפושית שחורה גדולה מתרוצצת בזריזות. הילדה שלי רודפת אחריה.

היה טוב באינדינגב. משפחה פריקית שהתבגרה, מחנכת דור חדש לזוז בקצב הנכון, להתחפר בחול כמו חיפושית. הילדה שלי קמע. רואה את הכל נכון. פשוט. נרדמת באמצע ההופעה הרועשת ביותר, כי עייפה. וכשהיא חוזרת הביתה, היא מתחילה ללכת. פתאום, ככה, בפעם הראשונה.

כולנו מאושרים, קורסים אל המיטות.

אוגוסט

אוגוסט חם התינוקת ישנה ישנה במיטה שלנו ישנה בעריסה שלה ישנה על הספה ישנה על המנשא ישנה בעגלה ישנה על חיתול מתעוררת מסתכלת קצת ואז בוכה בוכה בהפסקות בוכה רצוף בוכה עד שהופכת אדומה ואז יונקת יונקת משד ימין מחזיקה אותו בידיים שלא יברח יונקת משד שמאל עד שכואב יונקת מבקבוק ואז יונקת את האצבע שלה את האצבע שלי את היד שלי עוצרת מסתכלת עלי משתוממת ואז בוכה וצריך להחליף לה מוציאים אותה לטיול בשכונה לוקחים אותה למדרחוב השומם של הלילה המוזר עם אנשים שמבקשים שקל לא טוב הולכים בסמילנסקי כשהוא ריק עוצרים בגקו הולכים בסמילנסקי כשהוא מלא בפסטיבל והיא משתוממת על אנשים בעיני שקד משתוממת על מעגל קפואירה משתוממת על פנס רחוב אוהבת פנסי רחוב מרימה את הראש אליהם עוד לא חייכה אבל כובשת כשהיא שוכבת על הבטן של אימא שלה שוכבת על הבטן שלי אני שר לה שירים אמיתיים שר לה קולות מוזרים שאני ממציא שר לה כלום ומנענע אותה בסיבובים ארוכים סביב העץ אולי תראה את הפשוש במקרה בלילה אולי אצליח להרדים אותה ונלך סוף סוף לשים את הראש

הסוד

זה היה כשהמחירים התחילו לעלות. בחודש חודשיים שזה התחיל, כשהתנפחה הבועה, וחשבנו שזה רק חלק מהמגמה הכללית הבלתי אפשרית, הרי רק אתמול דירה במגדלי מנהטן בנווה זאב עלתה 60 אלף דולר ובקושי נמצאו קונים, ומה עכשיו אתם עם החצאי מליון שלכם, ותכף גם זה לא מספיק.

אז באמת קרה משהו. אז, פתאום, הפסיקו הדיבורים על כמה לא מגיע לנגב, וכמה הבטיחו וכמה שום דבר לא קוים, לא תקציבי תכניות ולא כלום. אז דממה ההמיה הקבועה, שליוותה אותנו שנים ארוכות מדי. אז כל הקשקושים חסרי השחר על מרחב ההזדמנויות של ישראל, על התחלות חדשות, על פריחה ועל צמיחה – אז פתאום התחילו להקשיב להם. עד כדי כך שדבריו של חבר כנסת במפגש צעירים, שבעצם ממש כיף כאן ולמה לא נגב, נשמעו מיותרים, ולו בגלל שכולם הסכימו איתו. אולי יש לך איזה מענק לזוגות צעירים?

אז מה? הכל פונקציה של מחירי הדירות המאמירים? וזה, זה פונקציה של מה? שבאמת השתכנעו האנשים שממש כיף כאן? ואם השתכנעו האנשים, איפה ה"נגד כל הסיכויים" שאנחנו כל כך אוהבים? שמחת הגילוי של סוד שרק אנחנו יודעים, אותו אנחנו ממלמלים בהנאה מול החברים במרכז הארץ, ועדיין יודעים שהם לא ממש יוכלו להבין, והסוד הזה יישאר אצלנו. מה יקרה ביום שישתכנעו, ולו רק בגלל שמחירי הדירות יעלו למחירים שהם משלמים במרכז?

נאחזים הבאר שבעים בלוקאל פטריוטיות קיבוצניקית כמעט. אתה באר שבעי? כמה זמן אתה פה? עשר שנים? אה, אז אתה לא באר שבעי. אנחנו מעדיפים באר שבעים. גאוות היחידה מוציאה את האורחים לרגע, משפרי הדיור והיוממים, מהמשחק. ואלה בונים את המציאות שלהם במקביל: עלי אמרו לא פעם שאני מביא את תל אביב לבאר שבע, והתעקשתי שלא. נעה קנולר עברה לדימונה ומביאה את השחקנים שלה מתל אביב, אחריה פסטיבל ישראל האמיתי מירושלים.

אז יש. הנגב כבר לא רחוק. יש בו הכל. אל תגלו לאף אחד. שנוכל לקנות דירה כבר.

מכתב לילדה שבדרך

הכנו לך מה שצריך. יש לנו עוד כמה סידורים, אנחנו לא סגורים עדיין על כמה דברים. אבל מקום יש לך, ובגדים, ועריסה יפה, יד שנייה אמנם, הכל מחברים, אבל נקי ויפה, ועובד.

עכשיו תבואי. בשמש החמימה של ערב אוגוסט תירדמי. בלילה נצא לחצר, נרגיש את הרוח, עץ הלימון ילמד אותך מהם ירוק וצהוב. אולי יבוא הפשוש שלנו, יאכיל את האפרוחים. אמא שלך תסתכל עלייך בלי הפסקה. את תקומי באמצע הלילה, לינוק, ואנחנו נתעורר עייפים ונבוא אלייך.

בערב נצא לרחוב. על הכביש ללא מדרכה נלך עם עגלה משוכללת מדי בשבילנו. נלך בעיר העתיקה, ינקות תהיה לך בשיפוצים ברחוב הרצל, בפלאפל אסולין, בגלידה באר שבע, על הדשא במוזיאון, רוח ואנשים יפים. אולי תספיקי לראות את הספר הזקן עם הכיסאות הישנים, או את זוילי מהדגים מקלל את ראש העיר, או את נתן התימני עושה פיתה. כולם מנשימים את העיר בנוכחותם, ואת מתבוננת.

נעבור גם בפסטיבל סמילנסקי השנתי: בימייך אביך כבר לא ארגן אותו. מתחילת חייך הוא זיכרון, אח, הפסטיבלים הראשונים, איזה כיף היה שם, הרבה יותר ממה שאת חושבת, איזה קסם היה ברחוב! מה את יודעת בכלל, רק נולדת באלפיים ועשר! אנחנו כאן מהמונדיאל הקודם!

נארוז אותך טוב טוב וניסע לבקר את כולם, אחרי סוף העולם, שעה ורבע באוטו, הנצח שמאחורי הררי החושך. אימא ואבא, והדודים החדשים שלך, ובני הדודים, והים, והאנשים כולם שאף אחד לא מכיר! הערים הגדולות, ארוחות הערב, והסבתא רבא, והפקקים, ומרכזי הקניות הענקיים שאין שום אפשרות להיות מספיק גדולים כדי להבין מה ואיפה כאן היציאה.

תראי את הירח דרך ענפי עץ הלימון שלנו. בעולם הראשון שיהיה לך, החלונות יהיו גדולים והתקרה גבוהה, וג'וני מיטשל תהיה הפסקול שלך. ככה אמא אוהבת.

אני כבר מתגעגע.