לא. ערד היא לא פריפריה של באר שבע. בשום מקרה. האנשים אחרים, הקיבוץ גדול, השאלות אחרות. ערד עיר קצה. כמו מקונדו, סאותפארק, דוגוויל. פנייה לא צפויה מהכביש הראשי שפותחת עולם קטן, אנשים, קנאות, חברויות, מסחר זעיר. כל-עיר ישראלית שאינה אף אחת מהן. אה, ועניין השקיעות האלוהיות והזריחות המכושפות.
ועל זה אומר גם דבר אחד: תושב חדש בעיר זרה אולי רואה יותר. ערפילי הבוקר גולשים משכונת מעוף לבקעת קנאים. להק ציפורים מרעיש את מצפור גורני הדומם. הרי מואב צללית אפלה מתחת לשמש נצח.
לקחתי הפסקה מעולם התרבות החביב עלי לטובת משימה חשובה מאין כמוה: לחבב את העיר על תושביה ועל המבקרים בה. אנחנו מצלמים חלקים מתחדשים בפאזל של העיר. מצלמים אנשים מוחאים כפיים במופע. ילדים מתחילים שנה בבית ספר. אוכלים דבש בראש השנה. חיים חיים שמחים. המגיבים בפייסבוק מחזקים, לעתים משתלחים, מגיבים הרבה. העיר בתנועה, מתחדשת ומתפתחת.
ומגיע שגריר ארצות הברית, ומדבר במצפור על ארצו ועל ישראל והעולם, ולוחץ יד למורה הג׳ודו ולרב העיר והמורה המיתולוגי, וכמו מותיר את חותמת ההכרה הבינלאומית בלחיצת היד, ראינו אתכם, אתם קיימים.
ובעיר באים לגור אנשים חדשים, והם טווים קורי חברויות חדשים, ושואלים שאלות ועונים תשובות, וחדש להם וטרי, ומרגש.
שנה טובה.
אוקטובר 2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה