זה היה כשהמחירים התחילו לעלות. בחודש חודשיים שזה התחיל, כשהתנפחה הבועה, וחשבנו שזה רק חלק מהמגמה הכללית הבלתי אפשרית, הרי רק אתמול דירה במגדלי מנהטן בנווה זאב עלתה 60 אלף דולר ובקושי נמצאו קונים, ומה עכשיו אתם עם החצאי מליון שלכם, ותכף גם זה לא מספיק.
אז באמת קרה משהו. אז, פתאום, הפסיקו הדיבורים על כמה לא מגיע לנגב, וכמה הבטיחו וכמה שום דבר לא קוים, לא תקציבי תכניות ולא כלום. אז דממה ההמיה הקבועה, שליוותה אותנו שנים ארוכות מדי. אז כל הקשקושים חסרי השחר על מרחב ההזדמנויות של ישראל, על התחלות חדשות, על פריחה ועל צמיחה – אז פתאום התחילו להקשיב להם. עד כדי כך שדבריו של חבר כנסת במפגש צעירים, שבעצם ממש כיף כאן ולמה לא נגב, נשמעו מיותרים, ולו בגלל שכולם הסכימו איתו. אולי יש לך איזה מענק לזוגות צעירים?
אז מה? הכל פונקציה של מחירי הדירות המאמירים? וזה, זה פונקציה של מה? שבאמת השתכנעו האנשים שממש כיף כאן? ואם השתכנעו האנשים, איפה ה"נגד כל הסיכויים" שאנחנו כל כך אוהבים? שמחת הגילוי של סוד שרק אנחנו יודעים, אותו אנחנו ממלמלים בהנאה מול החברים במרכז הארץ, ועדיין יודעים שהם לא ממש יוכלו להבין, והסוד הזה יישאר אצלנו. מה יקרה ביום שישתכנעו, ולו רק בגלל שמחירי הדירות יעלו למחירים שהם משלמים במרכז?
נאחזים הבאר שבעים בלוקאל פטריוטיות קיבוצניקית כמעט. אתה באר שבעי? כמה זמן אתה פה? עשר שנים? אה, אז אתה לא באר שבעי. אנחנו מעדיפים באר שבעים. גאוות היחידה מוציאה את האורחים לרגע, משפרי הדיור והיוממים, מהמשחק. ואלה בונים את המציאות שלהם במקביל: עלי אמרו לא פעם שאני מביא את תל אביב לבאר שבע, והתעקשתי שלא. נעה קנולר עברה לדימונה ומביאה את השחקנים שלה מתל אביב, אחריה פסטיבל ישראל האמיתי מירושלים.
אז יש. הנגב כבר לא רחוק. יש בו הכל. אל תגלו לאף אחד. שנוכל לקנות דירה כבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה